הזמן בבריאת העולם - חלק א

המדע ובריאת העולם

במאתיים השנים האחרונות הצליחו הפיזיקאים לתאר לא רק את חוקי הקיום של העולם בכל רגע, אלא את תהליכי ההיווצרות שלו. בתוך כך, הם הגיעו אף לשאלות מרתקות, כגון: האם באמת קיים זמן? מהו עולם וזמן ללא מרחב, ואיך נוצר המרחב שעליו מתפרש היקום?

לעומתם, אנשים רבים העוסקים בתורה מצאו בהסברי המדע עוגן ופירוש לפסוקים הקשים ביותר להבנה בפרשת בראשית פרק א'. יש דיבור תוסס המשווה את תיאוריית המפץ הגדול לבריאת האור ביום הראשון. אותו אור, על פי מסורות פרשניות יהודיות, מופיע לאחר מכן ביום הרביעי בתור המאורות, הם הכוכבים או צבא השמים. מושגים חדשים יחסית בפיזיקה, כמו: אנרגיה אפלה וחומר אפל, יכולים להתיישב עם החושך, המוזכר גם הוא ביום הראשון בסדר הבריאה שבתורה.

יחד עם זאת, חובה לעמוד על כמה הבדלי ענק בין סיפור הבריאה של התורה לתיאוריות המדע, ואין להתעלם מהם. ההבדל המובן מאליו הוא שהתורה מספרת על איזושהי כוונה או יד מכוונת. לפי התורה, סדרה של ציוויים מילוליים בראו את העולם. זה כמובן לא מסתדר עם ההיגיון המדעי. איך מלל יכול להיות קיים לפני שיש בכלל שפה, אדם או חברה? כיצד מילים יכולות לברוא חומר? התפישה של מצווה שיוצרת מציאות לא באה בחשבון בפיזיקה, אבל היא עומדת בבסיס התורה.

ההבדל השני נוגע לשאלת הסדר הכרונולוגי והזמן. המדע מתאר שלבים של יצירה והתפתחות, ואפילו נוקב בזמנים, קובע משכים ורצפים של פעולות, שבהם היקום הולך ומתארגן במרחב, עצם ביחס לעצם, כוח לעומת כוח. אם נהיה כנים לחלוטין, לא נוכל להתעלם מהעובדה שלפי התורה, עוד לפני שקיימים מאורות ברקיע, הארץ שלנו כבר נבראת. יש כבר דשא ועצים, ים ויבשה. הרי זה מנוגד להיגיון המדע.

שאלות יסוד

האמת היא, שמי שמנסה למצוא קוהרנטיות בסיפור הבריאה התנ"כי, עלול לצאת מתוסכל. שכן התיאור בתורה מלא בפרדוקסים ובקשיים. הנה כמה דוגמאות לשאלות העולות מן הקריאה בבראשית פרק א':

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה..." - האם הארץ נבראה או הייתה?
"והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום, ורוח אלקים מרחפת על פני המים" - האם ומתי נבראו תהו ובהו, חושך ותהום, רוח ומים?
"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים... יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" - האם ומתי נבראו המים? כמה סוגי מים יש?
"בראשית ברא אלוקים את השמים... ויאמר אלוקים יהי רקיע... ויעש אלוקים את הרקיע... ויקרא אלוקים לרקיע שמים" - כמה פעמים נבראו השמים?
"ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור... ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך... ויאמר אלוקים יהי מאורות ברקיע השמים... ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים להאיר... ולהבדיל בין האור ובין החושך" - אם המאורות של היום הרביעי מאירים ומבדילים בין האור ובין החושך, אז מה קרה ביום הראשון, ומהו האור שנברא בו?

ההנחות שלנו

אלו הן רק כמה שאלות מתוך ים גדול מאד של קשיים, שממשיך גם אל פרק ב' בפרשת בראשית. אנחנו כל כך רגילים מהר מאד למצוא תשובות לקושיות העולות, ויש בזה משהו מסרס, בעיניי. בואו ננסה לרגע להשהות את התשובות שעולות בדעתנו, ולהאזין טוב יותר לשאלות. מאחוריהן עומדות כמה הנחות יסוד וידיעות קודמות חשובות שיש לנו, ואותן אנו נוטים לשכוח.

אחת מהן קשורה לאחד השיעורים הראשונים שלמדנו בבית ספר, והיא שבריאה היא תמיד יש מאין. אין צורך כלל לערער על התפישה הזו, רק לבאר אותה עוד בעומק. זאת משום שמתחת להנחה הזו רובצות שאלות פילוסופיות נכבדות, כגון: מה זה יש לעומת אין? איך אפשר בכלל לדבר על משהו שאינו? אולי בריאה היא איזשהו מצב תמידי שבו יצורים וחיים, צצים ונעלמים ושוב צצים, בדומה לתאים שמתחלפים בגוף?

אם כך, האם יש גבול, מעין קו דמיוני, שאפשר לשרטט בין יש לאין? איפה ואיך הכל מתחיל? אולי אין התחלה כלל? אולי אין זמן כלל? ובכל זאת, יש מימד חזק של זמן בחוויה האנושית, וכנראה גם בקיום הפיזי כולו, כפי שטוענים המדענים. שאלה נוספת שקשורה לאין ויש, היא - האם כל אחד מהם יכול לעמוד לבד, או שהם חייבים זה את זה כדי להתקיים?

כאן הגענו להנחה השנייה שאנו רגילים לאשר ולאשש, והיא הדעה שהעולם לא היה קיים טרם נברא. ההיגיון שלנו מסביר לנו, שבהתחלה קיים רק אין, וממנו מופיע היש, ולכן לא יכול להיות שהיה קיים משהו לפני הבריאה. גם הנחה הגיונית זו מלאה בקוצים ודרדרים. רק לשמוע את מה שפינו מדבר יכול להביא לנו סחרחורת. האין קיים? ההתחלה היא באין? קיים יש בתוך האין שפתאום מופיע? אם כן, הוא כבר היה קיים לפני שהוא הופיע? וכולי. הקשיים שלנו עם המושגים המבלבלים האלה נובעים, כנראה, ממבנה המוח והמחשבה שלנו.

המוח שלנו משרטט לנו מתחמים מרחביים עם קווי מחיצה ביניהם. את האין אנחנו ממקמים, נניח, במתחם הימני, את היש אנחנו שמים במתחם השמאלי, וביניהם אנחנו מקימים קו. למתחם אחד אנחנו קוראים התחלה או סיבה, למתחם שני אנחנו קוראים סוף או תוצאה. את הבריאה אנחנו מתארים כחצייה של קו בין שני המרחבים, ובכל זאת, כל העת - הקו נשמר ועומד. הנה פרדוקס שנמצא בתוכנו, עוד לפני שאנחנו קוראים בתורה.

איך רואים את זה חז"ל?

חכמי ישראל שאלו גם הם שאלות דומות לשלנו במדרשים רבים על פסוקים שונים בתורה. אחד הפסוקים שבו הם בוחרים להקשות על סיפור הבריאה, מופיע בכלל בספר דברים, החומש האחרון של התורה. שם בפרק ד' (פרשת ואתחנן), בנאום שנושא משה בפני קהל עם ישראל העומד להיכנס לארץ כנען, נזכרים אירועים רבים שהתרחשו לפני נקודת הזמן שבו הנאום נישא בפני העם, וכן נבואות לגבי העתיד הרחוק, אחרית הימים.

משה מדבר על זמנים שונים בערבוביה, והוא מזכיר כמה פעמים, בדברו אל הדור שלפניו, את יציאת מצרים ומעמד הר סיני. הוא גם מזהיר אותם מפני עבודה זרה, ומורה להם לקיים את החוקים והמשפטים שציווה אותם אלוקים. עניינים אלה מודגשים מאד בנאום הזה. המלצתי לכם לפתוח את דברים פרק ד' בדף נפרד כדי לראות אותו בעצמכם בשעה שאתם קוראים את מה שנכתב כאן. מכיוון שחז"ל מקפידים לזהות דיוקים בכתוב, כדאי לכם מאד לשים אותו לנגד עיניכם, ולעקוב אחר סימני הדרך שחז"ל מסמנים לנו בטקסט.

לקראת סיומו של הנאום, בפסוק לב', נאמר כך: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים. הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו". לחז"ל יש כמה שאלות על הפסוק הזה, שנראה להם מאד מסובך. אחת, האם אדם יכול לשאול על זמן שהיה לפני הבריאה? בלשון המדרש: "יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם?"

למעשה, הם מציבים בסימן שאלה אפשרות, שהיה משהו לפני בריאת העולם, אך הם לא עוסקים בה מסיבה כלשהי, שנבין בהמשך. לשאלה - ממתי שואלים על הבריאה?, הם מוצאים תשובה בתוך הפסוק שעליו הם מקשים, והיא - "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ". אך תשובה זו גם היא קשה להם, כיוון שהתורה עצמה פותחת בתיאור ימי בריאה שקדמו להופעת האדם, ולכן הם שואלים: "יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית?" ושוב הם נותנים תשובה מן הפסוק - "לימים ראשונים אשר היו לפניך".

נראה שיותר ממה שהם נותנים תשובות, חז"ל אוהבים לשאול שאלות, ויותר מזה - הדרך שבה הם מעלים אותן ומשיבים עליהן, רק מבליטה לנו את הקושי בפסוק, שנראה בקריאה ראשונה די פשוט. יש סתירה בכתוב, ההוראה לא ברורה. לאיזה ימים ראשונים צריך לשאול? איפה נמצא קו ההתחלה שממנו אפשר לשאול על הבריאה? - האם הוא מצוי ברגע הופעתו של האדם, או בניצוץ הראשון של הולדת היקום? ובנוסף, איך אפשר לספר בוודאות על משהו שהתרחש לפני זמננו?

חכמינו גם שואלים על הביטוי המעגלי המסורבל "ולמקצה השמים ועד קצה השמים", וכך הם חותמים את החלק הראשון של המדרש הזה: "יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור? תלמוד לומר: ולמקצה השמים ועד קצה השמים - מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור."

במה עוזר לנו המדרש?

כפי שכתבתי בפרק ההקדמה שלי ללימוד התורה, המדרש הוא מסמך שיש להתייחס אליו, לפי דעתי, כשפת קוד שיש לפצח. נאמר בו הרבה מאד, במעט מאד מילים, ולכן התשובות החבויות בו, לא מיד זמינות לנו. הדרך לקרוא את שפת המדרש היא לבדוק - מה מופיע במקום שאליו שולחים אותנו חז"ל באמצעות הציטוטים שהם שותלים במדרש. במקרה הזה, כל הציטוטים מובילים אותנו בחזרה לספר דברים פרק ד'. בנוסף, יעזור לנו מאד לשים לב למילים שחז"ל בחרו לכתוב בהן את המדרש. נשאל את עצמנו - באיזה ביטויים הם בחרו להשתמש? האם ביטויים מסוימים מופיעים גם בכתוב התנ"כי שאליו הם מפנים אותנו? אם כן, כנראה שהיה להם עניין להדגיש ולהבליט עבורנו ביטויים אלה מתוך הכתוב.

המדרש והקונטקסט המקראי

למען האמת, עוד לא הזכרנו את שורת הפתיחה של המדרש, המופיע בתלמוד במסכת חגיגה, דף יא' עמוד ב'. חכמינו פותחים ואומרים - "כי שאל נא לימים ראשונים - יחיד שואל ואין שניים שואלין." הם שמים לב, דבר ראשון, לעובדה שהפסוק מדבר בלשון יחיד. למעשה, כל הנאום של משה, שבו הפסוק מופיע, עובר בקלות מלשון יחיד ללשון רבים ובחזרה, שוב ושוב. כך שלא רק הזמנים ההיסטוריים מעורבבים בדבריו, אלא גם הגופים. לא זאת בלבד אלא, שבמעמד זה משה מדבר אל דור שלא יצא ממצרים, לא היה עד למתן תורה ולא נכח בהר סיני. באופן מוזר, הוא מדבר אל הקהל שלפניו כאילו כל האירועים האלה קרו להם עצמם, בעוד לא הם, אלא הוריהם חוו אותם.

כשהחכמים דורשים את פסוק לב', הם "זורמים" עם מה שכתוב בו, ומתייחסים להפניה שמצויה בו אל בריאת האדם, השמים והארץ. ואילו, בכל הנאום לא מצאנו שמדובר בכלל על בריאת העולם. יש בו כל כך הרבה עניינים אחרים, רק לא עניין הבריאה. ואם כן, מה עושה בכלל הפסוק הזה בפרק ד' שבדברים? אולי מראש זיהו חז"ל שיש בו הדגשה מסוימת שלכאורה לא שייכת לקונטקסט שבו הוא מובא. הפסוקים הסובבים אותו מלפניו ולאחריו מזכירים ברית אבות ומעמד הר סיני, אך איך קשורה לכאן בריאת העולם?

רק אם קוראים באופן צמוד את הנאום של משה, ושמים לב לביטויים שמופיעים בו, ובמיוחד למילים שחוזרות על עצמן, אפשר לראות שהבריאה בעצם מופיעה בו לכל אורכו. ארץ ושמים, כפי שבאים גם בפסוק לב', נזכרים ללא הרף בכל הנאום. אפילו מופיע בו הביטוי "את השמים ואת הארץ" (פסוק כו'), שמיד שולח אותנו בזיכרון לפרק א' פסוק א' בספר בראשית - "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".

הדהימה אותי יותר מכל קבוצת פסוקים מסוימת בנאום של משה, שבה אזכורי הבריאה מופיעים ברצף מבהיק וברור. כך בפסוקים טז' עד יט': "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר ונקבה. תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל ציפור כנף אשר תעוף בשמים. תבנית כל רמש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ. ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, ונדחת והשתחוית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים".

בפסוקים אלה, המזהירים מפני עבודה זרה, מופיע סדר הבריאה שבפרק א' בבראשית, בהילוך אחורי. זכר ונקבה הם אדם, כי רק לגבי האדם כתוב שנברא - זכר ונקבה. בדקו בפרשת בראשית וראו, שלא כתוב שהחיות נבראו זכר ונקבה, וגם לא כתוב זאת על הצמחים. רק על אדם. אם נחזור לפסוקים שלנו, ראו שאחרי זכר ונקבה מוזכרים לפי הסדר אחורנית: חיות הארץ - נבראו ביום שישי; חיות המים (עוף ודגים) - נבראו ביום חמישי; המאורות - נבראו ביום רביעי. כאן מפסיק הרצף, והפסוק הבא מדבר על יציאת מצרים והולדת עם ישראל.

תשובות וכיוונים

בואו נזכור שכשמשה הולך אל ששת ימי הבריאה בהילוך אחורי, הוא - א. נעצר ביום הרביעי; ב. מוצא צורך להזהיר מפני עבודה זרה כשהוא מונה את הבריות של היום הרביעי, החמישי והשישי. אולי מסיבה זו, הוא רואה לנכון כמה פסוקים לאחר מכן להורות לעם ישראל לשאול לימים ראשונים, כלומר - לימים ראשונים עוד יותר. כמו אומר להם משה - כשאתם מסתכלים בעולם ובמציאות וחיים בהם, אל תישארו ברובד התפישתי שאותו מייצגים - העבודה הזרה ושלושת הימים האחרונים של הבריאה. אל תיתקעו שם, בעולם של סמלים ותבניות ודברים ברורים. שאלו לימים ראשונים - לשלושת הימים הראשונים של הבריאה. כך דעתי.

עדיין, נשארנו עם השאלות פתוחות: איך אדם יכול לדעת על מה שהיה לפניו? ומהי הבריאה, מה המשמעות שלה? איפה ההתחלה? כאן ברצוני להסב את תשומת לבכם ללשון המדרש. חכמינו מחלקים את הפסוק לשלוש, כשהשאלה העומדת במרכז היא - על איזו תקופה צריך לשאול? חלק אחד - "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ"; חלק שני - "לימים ראשונים אשר היו לפניך"; חלק שלישי - "ולמקצה השמים ועד קצה השמים". כשמציבים את שלושת החלקים האלה אחד מול השני, לא רק שהם לא חופפים, אלא שמתגלה בהם הניגוד: ארץ ושמים, כשבסנדוויץ' - הביטוי "לפניך".

והנה בחתימה של המדרש חז"ל מתייחסים לזה, כשהם אומרים - "ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור". לכאורה - מעלה = שמים, מטה = ארץ, לפנים = "לפניך", ולאחור? איפה הוא נמצא בפסוק? הוא נמצא במקום אחד יחד עם ה"לפנים". איך הגעתי לזה? ובכן, בשפה העברית השם "לפנים" מציין עבר, הווה ועתיד בבת אחת. השימושים שלו בשפה הם כאלה: מה שהיה לפני - עבר, מה שעומד עוד לפנינו - עתיד, מה שנמצא לפניך - הווה. חשוב לציין, שהשימוש של שם זה במובן הווה, מורה גם על נוכחות במרחב, ולא רק בזמן. הנה, זה נמצא כאן, במקום זה, לפניך.

זכרו, הפסוק מופיע בתוך נאום שבו נזכרים אירועים מזמנים שונים בערבוביה, והגופים הופכים מיחיד לרבים, ומרבים ליחיד. הדבר דומה להרצה של סרט קדימה ואחורה, ואחורה וקדימה. חז"ל מוצאים בנאום של משה הדרכה וגישה להבנה של הבריאה. ומהי? - כשחוזרים לימים ראשונים, דעו שעליכם לאבד כיוון, לעזוב את הכרונולוגיה, ואפילו להרשות לזמן ולמרחב להתערבב. בהילוך האחורי, זמן ומרחב אינם נפרדים עוד, הרבים והיחיד אינם מנוגדים, הכרונולוגיה לא מתפקדת, החיצים נעלמים. היש והאין קיימים באותו הזמן ובאותו המרחב, ללא חלוקה. כל הזמנים כולם, מוקדם ומאוחר, מסתדרים למול פניו של הקהל ממש כעת. אין מוקדם ומאוחר בתורה.  

 המשך יבוא...

להמשך לחצו כאן