יום שישי, 31 בינואר 2014

נעשה אדם בצלמנו כדמותנו


"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" הוא אחד הביטויים הבעייתיים בתנ"ך. הוא בעייתי רק כי אנחנו יודעים את ההמשך. אנחנו יודעים שהיהדות לא מאמינה באלים רבים, ואנחנו יודעים שהיהדות לא מאמינה בצלם ובדמות שניתן לכנות אותם - אלהים. הרבה פותרים את העניין הזה בפשטות, ואומרים שהפרקים הראשונים של התנ"ך מייצגים יהדות פרימיטיבית יותר. כאילו מי שכתב את בראשית א' האמין באלהים רבים ובאלהים שיש להם גופים. התשובה הזו לא נכונה בעיניי, אבל לא ארחיב על כך בהזדמנות זו. בניגוד לפעמים קודמות, אני אציע תשובות משלי כבר בהתחלה, ומשם כמובן יעלו כבר השאלות והבעיות.

אלהים

השם המוזר בפני עצמו "אלהים" מעיד על מהות שונה מכל מה שאנחנו מכירים. איך אני יודעת את זה? - הצורה שבה השם הזה מופיע היא צורת רבים (לפי הסיומת), אבל בדרך כלל, בצמוד לשם הזה מופיע פועל בצורת יחיד. למשל - "ויברא אלהים את התנינים הגדולים". אנחנו התרגלנו לקרוא את התנ"ך, ולכן אנחנו לא שמים לב לעובדה שהתחביר המוזר הזה מציף אותו. אגב, גם לגבי האדם נאמר - "ויברא אלהים את האדם". אותו תחביר. אבל לתנ"ך חשוב להציג לנו גם שלבים נוספים שקדמו לבריאה הממשית שלו. אנחנו עדים לשלב של מחשבה טרם בריאה, מעין התייעצות - "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

נעשה

התשובה שלי לאתגר התנ"כי הזה היא כזו - צורת הרבים בביטוי "נעשה" מציינת פעולה משותפת של הבורא והנברא בעשייה של יצור ששמו וייעודו הוא - אדם. בעשייה שלו, לא בבריאה שלו. משמעות הדבר היא, שבשעת כתיבת שורות אלה אין עדיין אדם שלם בעולם. יש יצור שנמצא בתהליך של התכוננות לקראת השלמת בריאתו, כלומר בשלבים של עשייה. מי שותפים לעשייה שלו? - אלהים והוא עצמו.

אדם

כשאני אומרת "הוא עצמו", אני מתכוונת לדורות שלמים של הרבה מאד אנשים השותפים לעשייה של האדם. הדבר דומה (אבל לא זהה) לתוכנה, שמנהל הפיתוח שלה צריך לשם השלמתה את העזרה של המשתמשים בה. האדם הזה שנמצא בתהליך בריאתו, הוא תרכובת של גוף, נפש, רוח (ולפי הקבלה היהודית, יש עוד שתי דרגות - חיה ויחידה). איכשהו הכל אמור לעבוד ביופי של סינכרון. אבל עד שזה יקרה צריך לעשות עבודה, והעבודה הזאת היא במידה רבה עניין של משתמשים. אנחנו, אבותינו, אבות אבותינו, בנינו ונכדינו - כולנו משתמשים במוצר החלקי הזה, שנמצא בתהליכי פיתוח, שקוראים לו אדם, אבל אנחנו גם שותפים בפיתוח שלו.


בצלמנו כדמותנו

כפי שאתם רואים, העשייה משותפת לכל כך הרבה גורמים, בכל כך הרבה זמנים. ריבוי הזמנים בהם הפעולה מתרחשת מייצרת גם שכפול, וכאן אני מגיעה למושג - "בצלמנו כדמותנו". בכל דור מופיע האדם שוב, והוא דומה מאד להוריו. הן מבחינת תכונות הגוף, והן בתכונות הנפש וההתנהגות. כמובן שיש לו בחירה לשנות דפוסי התנהגות, מנגנוני תגובה, דרכי התנהלות אישית. זה לא קל, ובתנאים מסוימים זה בלתי אפשרי, עד שמופיעים התנאים הנכונים. ואז שוב מתרחש תהליך הידמות, ונולד הדור הבא. תהליך ההידמות הזה, שמופיעים בו גם שינויים מכריעים ברגעים מיוחדים בהתפתחות, הוא הוא צלם אלהים.

הכיוונים הבאים

זאת התשובה שלי. הרפרנסים שלי הם כמובן חז"ל, שהובילו אותי לפרקים מופלאים בתנ"ך, המטמינים רמזים שאין מספר לחשיבותם. פרקים אלה הם - דברים ד' - שם תוכלו לראות משחק בלתי פוסק עם צורת הרבים והיחיד; תהלים מט'; והפרקים הבאים בספר בראשית. רש"י ושפתי חכמים עזרו לי מאד להבין את הדרך שבה מתנסח הדובר המקראי בכל פרק א' בבראשית, בכל מיני תהליכי בריאה שקדמו לאדם בסדר הכתוב.


מה שמעניין אותי בימים אלה הוא האופי של תהליך פיתוח האדם. החוויות שאנחנו עוברים כמשתמשים - מפתחים, תנאי הסביבה של הפיתוח - עולם החיות היבשתיות - למה דווקא נבחרה סביבת הפיתוח הזו עבורנו? האם לא בגדנו בה? והשאלה שתמיד מהדהדת ברקע היא - מה מקומו של הרכיב שנקרא "עם ישראל"? מה הוא מביא איתו? איך הוא עוזר? למה הוא נגרר? באיזה תנאים יתאפשר לנו לראות את הפעולה שלו? - עם השאלות האלו אני ממשיכה לנבור במקורות, עד שייפול האסימון.

ובינתיים


אני חיה עם המשמעויות הנגזרות מהקריאה שלי. האחת היא, שאנחנו כולנו שותפים, וקשורים זה בזה בפעולות שלנו, בבחירות שלנו. השנייה היא, שאנחנו שותפים בכל הזמנים כולם. באיזשהו מובן, היינו כאן כבר פעמים רבות בכל מיני ורסיות. השלישית היא, שגם האדם הפרטי, כמו אלהים, יש לו תכונה מוזרה של - יחיד ורבים. האדם הפרטי הוא לא אדם, הוא שייך למשפחה שלמה שקוראים לה אדם, ובמשפחה הזו יש המונים כמוהו. זה קשה לעיכול גם מבחינה רגשית. אנחנו חיים בעידן שבו אנחנו מרגישים את זה חזק כמעט כל יום. יש המונים כמונו. אולי זה לא כל כך נורא? אולי זה אפילו מפואר!

אבל אפילו יותר מופלא מזה הוא הרעיון שבאדם הפרטי יש תכונת אלהים, כלומר יכולת לראות בעצמו את הרבים. מה שנמצא בגדול, נמצא גם בקטן. אם ניקח את כל הזמנים שהאנושות עברה, וננסה ליצור מעין חוויית על, אולי נצליח להגיע לנפשה הכוללת. בדיוק באופן זה, יש רגעים בחיי האדם היחיד, שבהם הוא מסוגל לראות את נפשו החבויה האחת, מבעד לאינספור חוויות אישיות שקדמו להופעתה. לי יש הרגשה, שבין הנפש האנושית הכוללת ובין נפשו העמוקה של היחיד קיימת זהות מלאה.