קו ותיקון
אנחנו הולכים ומבררים עניינים ביחס לחטא עץ הדעת, ובדרך לשם רצוני להציג לכם סוג של רצף עדין, הקושר דורות שלמים של אנושות יחד בספר בראשית. תמיד ריתקה אותי השאלה - מה עבר על בני האדם הראשונים? מה הם רצו? למה הם קיוו? איך התנהגו, ומה גרם להם ללכת בדרכים בהן בחרו? בשלבים שונים של הלימוד שלי את התורה יצאתי מנקודת הנחה שחטא עץ הדעת התווה דרך משובשת לדורות שבאו לאחר מכן. היום אני כבר לא כה בטוחה בזה. במדרשים שונים מסופר על האדם הראשון שגילה את היכולת "לעשות תשובה" בעקבות הווידוי של בנו קין - "גדול עווני מנשוא". בספרי מפרשים מאוחרים יותר מתואר האדם הראשון כמי שעושה תשובה כל ימיו, כמעט אלף שנה. האפשרות לתקן קיימת לכל אורך הדרך.
לא רק שהאפשרות קיימת לתקן, אלא שהיא חלק בלתי נפרד ומהותי בתהליך הבריאה של העולם כולו. במאמר הקודם הצגתי סדרה של ליקויים מסוגים שונים שניתן להבחין בהם בקריאה של פרק א' בבראשית. "ליקויים" היא מילה שיפוטית כמובן, אך מעבר לשיפוטיות הקרה, היא מבטאת גם רגש של כאב על עולם שבתהליך בריאתו עובר תהפוכות קיצוניות המביאות לחורבנות. ויחד עם זאת אותו תהליך הוא גם זה הבורא אותו. במאמר על הזמן ומשמעות הבריאה הגדרתי את הבריאה כמעבר תמידי מאין ליש, כסדרה של הופעות המוחלפות כהרף עין אחת בשנייה. החלפה זו מחייבת הימצאות של תהום בין הופעה להופעה, התהום מאפשרת את ההתחלפות של ההופעות, את התקדמות האור, את ההליכה לעבר היצירה השלמה.
אני נוטה לדמות לעצמי את בריאת העולם כתהליך מימוש של פנטזיה, שממיטב היכרותנו וניסיוננו האנושי - סובל מקשיים. כמה פעמים ניסיתם להעביר את התמונה המדהימה שדמיינתם אל הנייר, וזכיתם במבוכה?! היותר מוכשרים שמבינינו מצליחים באמצעות עבודה שכבתית רבת שלבים להגיע למשהו, שאולי אפילו טוב יותר מהפנטזיה. ברמה המופשטת של המחשבה על העולם שעומד להפוך לממשי, הכל מושלם ומוכן. הרמה המופשטת הזו מיוצגת, בעיניי, בפרק א' בבראשית, בכל פעם שמופיע הביטוי - "ויהי כן".
למען הדיוק, הביטוי מייצג קיום מופשט שנמצא בשלב מתקדם יותר ממחשבה - שלב האמירה. מכיוון שזוהי אמירה אלוקית, הקיום הזה איננו מופשט בלבד, אלא מיד מתבטא גם ברמת החומר. אם האור הראשון היה נשאר בידינו במלוא כוחו ומשרת אותנו, כמו ששירת את האדם, גם אנחנו היינו זוכים לראות את כל היצירה בתכליתה מהדהדת בכל הרמות - הרוחניות, המנטליות, החומריות. זכרו שהאדם היה במצב קיומי ותפישתי כזה, ועדיין - בחר לחטוא. מדוע? - אין להקל ראש בשאלה הזו, ונחזור להתעמק בה בהמשך.
כבר הבעתי דעתי, שהיה רגע שבו האור נשבר, וזה בעיניי הרגע שבו נוצר הזמן, כך תיארתי במאמרים קודמים. במקום ראייה כוללת שמקצה לקצה, אנו רואים את העולם בחיתוכי זמן שונים, והמעבר של האמירה האלוקית דרך הזמן ובעד השכבות השונות של הקיום - כבר לא נראה לנו ישר וקצר. אנו רואים מרחק בין היצירה המדומיינת ובין היצירה הממשית, אנחנו חווים הרים ובקעות. הדרך שעוברת בין דמיון למציאות, בין ידע לחומר, רוויה בסיבוכים. העולם הפשוט הקיים ברוח, כשהוא מנסה לבוא לידי ביטוי במציאות הארצית, נתקל ברשת של סיבוכיות.
אך זה לא סוף הסיפור. בעולם של האדם המצוי בזמן יש יסוד מרכזי של תקווה, ונקשר אליו - יסוד בלתי נמנע של תיקון. התקווה היא הקו המחבר את העולם מסופו ועד סופו - מקצה הידע, הדמיון והרצון לקצה החומר והמעשה. התיקון הוא המהלך המיישר את ההרים של הזמן, זה היוצר סנכרון מלא בין הרצון האלוקי המתגלה במציאות ובין החומר המהווה אותה. זה המאפשר תקשורת ישרה בין אותות שונים של אור אחד ראשון, המפוזרים במרחבי היקום.
לאיזה עולם נולדים בניהם ובנותיהם של אדם וחוה?
אפשר לראות שהמוות, תוצאת בחירתו של האדם הראשון, חל גם על בני אדם וחווה, אם כי הם זוכים לאריכות ימים (לפחות ביחס אלינו). אפשר גם לראות מן הכתוב בבראשית, שצאצאי אדם חיים בעולם שבו האדמה לא נענית בקלות למאמציהם. זהו קיום מסובך. אנחנו שומעים את למך, אביו של נוח, אומר - "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה." הנה קול התקווה לתיקון - ואכן נוח בונה לבני דורו מחרשה, לפי המפרשים והמדרשים. המחרשה היא אמצעי שיעזור לאדמה להיענות לרצון האדם, וגם לרצון הבורא - "תדשא הארץ דשא עשב...ועץ פרי עושה פרי..."
אנחנו יודעים גם, שיש רועי צאן ויש עובדי אדמה מהסיפור של קין והבל, ואם יש רועי צאן, ניתן להניח שבשעה שבני האדם מחכים לצמיחת העצים ולהבשלת הפירות, הם אוכלים דברים אחרים. קרוב לוודאי שחלקם הפכו לציידים והרגו חיות, ואולי לא רק חיות... סביר להניח שהם אוכלים מהעץ שממנו אכל האדם. האיסור לא קיים לגביהם. יש עץ אחר שנמנע מהם, אך לא על ידי איסור - זהו עץ החיים.
העץ
בתוך התיאור הכללי הזה יש כמה סימני דרך בכתוב שכדאי לשים עליהם את האצבע, שיכולים לרמוז על רצף התפתחותי כלשהו בין הדורות. וזה מה שננסה לעשות כאן. סימן הדרך הראשון, שכדאי בעיניי ללכת בעקבותיו, הוא - העץ. למה דווקא לשים לב לעץ? מעבר לכך שיחסי הגומלין בין האדם לאדמה, ובין האדם לאלוקים, מתבטאים כבר מהתחלה באמצעות עצים, יש גם פסוק מוזר מאד שאומר דרשני. לאחר חטא עץ הדעת כתוב כך - "וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן." מה זה אומר - להתחבא בתוך עץ?
כמה פסוקים לאחר מכן מופיע עוד פסוק שעורר כל כך הרבה חששות וויכוחים בהיסטוריה הפרשנית, והוא: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם." המקור למחלוקות הוא שמהפסוק נראה שאלוקים מדבר אל עצמו בלשון רבים, וגם - נראה שהוא פוחד מהאדם. אני נוטה לחשוב שאלוקים כן חשש ממשהו, שעליו נדבר כשנגיע להתעמק בחטא עץ הדעת. אך כעת רק אביא בפניכם הצעה לקריאה שונה מהרגיל. "הן האדם היה כאחד ממנו" - לא אחד מאלוקים, אלא אחד מהעץ. זהו המצב הקיים - האדם הוא אחד ממנו, מעץ הדעת.
מאיפה הגעתי למסקנה שהכינוי "ממנו" מתייחס לעץ הדעת? - בואו נלך רגע לפסוק שבו מובא הציווי האוסר על האכילה מעץ הדעת. כך כתוב: "וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת." שימו לב, שאפשר היה לוותר על המילה "ממנו" בלשון הציווי, ולומר בפשטות - ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל. זה מביא אותי לחשוב שהמילה "ממנו" מודגשת בכוונה כדי לסמן לנו דרך בפסוקים, לסמן לנו ש"ממנו" = עץ הדעת.
ומעבר לכתוב, חישבו על הבריאה. הבריאה היא מערכת של ציוויים. כשהמים מקיימים את הציווי האלוקי ונקווים למקום אחד, הם נהיים - ים. ואם כך, כל עוד האדם מקיים את מצוות הבורא - אוכל מכל עץ הגן, ונמנע מעץ הדעת - הוא הולך ומתהווה לכדי יצירה שהיא - אדם.
כשהאדם אוכל מעץ הדעת, הוא חורג ממפרט הייצור שלו, ודבק ב - עץ הדעת. מעניין לראות, שכשהוא אחד מעץ הדעת, הוא נמצא במצב של התחבאות. לי נראה שאלה מגדירים את תכונות השכל הראשוניות של המין האנושי - עציות הפכית (טוב ורע) והתחבאות. עם מהלך הבריאה תכונות אלו אמורות להשתנות ולהתכוונן אל ייעוד האדם - מהתחבאות לגילוי, מהסתעפות הפכית למכלול מעגלי. נדבר על זאת בהרחבה במאמר הבא, שבו יתלבנו כמה מענייני חטא עץ הדעת.
איפה העץ נמצא אצל קין והבל? - בדור הזה העץ נעדר לחלוטין. הבל שבחר להתחמק מהתעסקות עם האדמה הארורה, פנה לתחום רעיית הצאן. קין, שבחר בכל זאת לעבוד את האדמה, כתוב עליו: " וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה". שימו לב שאצל קין הפירות מחוברים ישר לאדמה, ואין עצים. אז בהתחלה היה לנו בבראשית עץ עושה פרי, לאחר מכן היה לנו עץ טוב למאכל, בהמשך - אדם שמתחבא בתוך עץ, וכעת יש לנו בן בשם קין, שעושה מעבר ישיר מאדמה לפרי. אם האדם מתחבא בתוך עץ, קין מתנכר לחלוטין לקיומו של העץ, שבתוכו חבוי האדם. יש רק שני דברים בעולמו - משאבים ופירות. המצב הזה מוגדר בתנ"ך ככעס המלווה בנפילת פנים - "ויחר לקין מאד ויפלו פניו".
ייתכן שהניכור של קין לתכונת האדם החבויה בו קשורה לשגרה המאומצת ולעבודה המתסכלת עם האדמה, שמצמיחה קוצים ודרדרים. הבל נמנע מהאתגר הזה, אבל קין לא ויתר. האמת היא, שהטרגדיה היא עצומה, כיוון שלאחר שקין רוצח את הבל, הוא לא יכול יותר לעבוד את האדמה, והוא הופך לנווד. לגבי עצמו, כנראה מוטב שכך - הרבה פחות כאב ותסכול. אם תבדקו בתולדות של קין, תגלו שאין עוד מישהו מהצאצאים שלו שעובד את האדמה. כולם עוברים למקצועות חופשיים, וקין עצמו בונה עיר. אולי זו הסיבה, שאדם וחוה מחליטים ללדת בן נוסף - מישהו חייב לשאת בתפקיד של עבודת האדמה. עדות לכך ששושלת שת ואנוש עוסקת בעבודת האדמה ניתנת לנו על ידי למך, אביו של נוח, כשהוא אומר "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה."
בני אלהים
אז יש לנו שתי שושלות מקבילות - שושלת שת ושושלת קין. הכתוב לא מאפשר לנו בקלות לראות שיש ביניהן יחסי גומלין כלשהם, אבל אם הולכים בעקבות הסימנים מגלים כמה דברים מופלאים. הסימנים מופיעים לפנינו בפסוקים הכי מטרידים של התנ"ך. דווקא כשעולה בעיה או הפתעה לנוכח הכתוב, עלינו לחפש את הסימנים. הפתעה ראשונה נמצאת בתוך תולדות שת, כשמסופר לנו על איש בשם חנוך, שהתהלך את האלהים, ואיננו, כי לקח אותו אלהים. אני שמתי לב, שאחד השמות הבודדים הזהים בין שושלת קין ובין שושלת שת הוא השם - חנוך. השם הזהה השני הוא - למך.
לגבי חנוך לבית קין, נאמר לנו שקין בנה על שמו עיר. חשוב לזכור את העניין הזה, כיוון שבהמשך נבנות עוד ערים בהקשר שונה - "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" - מזימת אנשי מגדל בבל. מה כל כך לא בסדר בה? נחזור לכך בהמשך. לפני כן, יש עוד פסוק חריג מאד בנוף התנ"כי, שאביא כאן בתוך רצף של ארבעה פסוקים. רצף זה מקדים את ההחלטה האלוקית להביא מבול על הארץ, והנה הוא כלשונו: "א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם."
קודם היה לנו אחד בשם חנוך, שלקח אותו אלהים. כעת, יש לנו בני אלהים שלוקחים להם נשים. ובפסוק נוסף מופיעים גם נפילים, ואחר כך צאצאים של בני האלהים, שהם הגיבורים, אנשי השם. את הביטוי "ויהי כי החל האדם לרוב" דורשים חז"ל והמפרשים ומבינים כעבודה זרה, או כחילול הקודש. גם קודם לכן, עוד בימי אנוש, מזהים חז"ל עבודה זרה, כשנאמר במקרא - "וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה." השורש - ח.ל. - מסמן להם חילול.
אבל יש כאן עניין נוסף - בימי אנוש קראו בשם ה', והגיבורים הם אנשי השם. מתי החלו לקרוא בשם ה'? - אם תעברו על שושלת קין, תראו שיש שם רצף של כמה דורות, שהבנים נקראים בשמות בעלי סיומת "אל". לפי דעתי, אותם אנשים שנקראו בשמות כאלה נתפשו כבעלי כוחות מיוחדים, כבני אלהים. בצורה גאונית, רש"י אומר שהנפילים הם בני קין. הוא לא מסביר או מנמק את הקביעה הזו. סבורני שרש"י הלך בעקבות נפילת הפנים של קין, והסיק מתכונת נפילת הפנים, שבניו מכונים נפילים.
אך יותר מכך. חז"ל אומרים שעד אנוש בני האדם הוסיפו לשאת צלם אלוקים, אך לאחר מכן מצבם הידרדר. שמתי לב לעובדה שחז"ל עוסקים בשושלת שת ואנוש, ולא בשושלת קין, כשהם מדברים על הירידה מצלם אלוקים. אולי אצל בני קין הצלם התמיד, והם הוסיפו להיוולד כיצורים ענקיים ועוצמתיים. ואם כך - יש לנו מצב של חוסר שוויון בין שתי שושלות; היררכיה ושלטון של אנשים רבי כוח על אנשים חלשים יותר, שמקווים להוציא משהו מהאדמה. חוסר האיזון הזה לא יכול להימשך עוד, והעולם עובר מהפך פיזי בעת המבול.
הגיבורים אנשי השם
שביל הסימנים שלנו מתחדש לאחר המבול, כשהתנ"ך מספר לנו על תולדות נוח. אז מופיע לנו לראשונה גיבור בדמות נמרוד. הוא מכונה בתנ"ך גיבור, וגם לגביו מופיע השורש ח.ל. - "וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה." אותו גיבור בשם נמרוד גם בונה ערים גדולות, בדיוק כפי שעשה קין. האם הוא מנסה להמשיך מגמה שהייתה קיימת לפני המבול? האם הוא מחקה את קין? - באופן חלקי, כן. ובכל זאת יש כאן משהו שונה.
אך חשוב לראות תהליך מעניין בשלמותו: אדם התחבא בתוך עץ, קין התנכר לעץ אך עבד את האדמה, לאחר הרצח הוא נותק מהאדמה ובנה עיר על שם חנוך בנו. עבודת האדמה עברה לשושלת שת. בשושלת שת יש בן בשם חנוך, כמו בשושלת קין, וגם הוא - כמו קין - לא נשאר על האדמה. למך לבית שת, שנקרא בשם זהה ללמך לבית קין, מקווה להשיג מנוחה מהאדמה. המבול מגיע ומוחק את כל מה שקיים על האדמה. כלומר: תולדות האדם בתחילתן מאופיינות בנטייה לברוח מהאדמה.
נמרוד ומגדל בבל
חז"ל קושרים במדרשים את נמרוד אל מעשה בניית המגדל בבבל. שנער, שזו הבקעה שבה יושבים אנשי המגדל, נמצאת בממלכתו של נמרוד. ראו בפסוקים בתנ"ך העוסקים בנמרוד (בראשית י', ח' - יב'). מלבד זאת, אנשי המגדל רוצים לבנות עיר, כמעשהו של נמרוד. ומעבר לכך, הקשיבו לדברי אנשי המגדל, שאומרים: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם". זכרו את הכתוב - "המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם". לא רק חז"ל קושרים את הגיבור אל אנשי השם. התנ"ך עצמו עושה את זה.
למה הכוונה ב - לעשות שם? זה נשמע שונה מ"לקרוא בשם ה'". אם אנחנו הולכים עם הפרשנות, שמי שנהג לקרוא בשם ה' הם הבנים לבית קין, לאחר המבול והכחדת שושלת קין אין עוד בני אדם שיכולים להיקרא בשם ה' בשל גודלם ועוצמתם. כנראה שצריך לעשות משהו באופן מלאכותי אם רוצים לזכות בעליונות מיוחדת או בכוח. שימו לב לפעלים המוזרים המופיעים בסיפור המגדל - "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר."
לי זה נשמע כמו סדר הפוך של משמעות. כשהאדם קרא בגן עדן לחיות בשם נפש חיה, החיות נהיו - נפש חיה. זהו הסדר הישר של לשון הקודש המכוונת את היצירה אל תכלית בריאתה. כאן הסדר הפוך - הלבנים כבר קיימות, אבל בני המגדל לובנים אותן, החמר הוא חמר, והשריפה נשרפת. נדמה שהם מחפשים סוג של מעגליות והדדיות שהיוותה את המצב הקיומי של האדם בגן העדן. אך הדרך שלהם שגויה, כי הם מאמינים שהם יכולים באופן מלאכותי להגיע למצב הזה, לעשות שם במקום לקרוא בשם.
שימו לב לביטויים המציינים אחדות הקיימים ביחס לדור מגדל בבל, וזיכרו את הפסוק המטריד בדברי אלוקים על האדם - "והיה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". סיפור המגדל מתחיל כך: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם..." בואו נחזור שוב לפסוקים של מוצאי גן העדן: "ויֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."
השמירה על דרך עץ החיים מוצבת - מקדם לגן עדן. על אנשי המגדל נאמר - ויהי בנסעם מקדם. מה הם עושים שם בקדם? האם הם מנסים לחזור אחורה אל גן העדן באופן מלאכותי? האם הם מבקשים לקצר את הקו המחבר בין סוף לסוף, בין קצה לקצה, במעשה הבריאה של העולם ושל האדם? האם הם מבקשים לדלג על תהליכים המתרחשים בעולם המסובך של האדמה והמעשים? לשם כך הם בונים מגדל וראשו בשמים, ועושים להם שם.
הניסיון הזה כושל, כי הוא מנוגד לטבע הבריאה. טבע הבריאה הוא מהלך שמתחיל בשלמות, עובר למצב מסובך ופגום, ורק ממנו עולה אל שלמות (שלמות כנראה גדולה יותר, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"). הבריאה עוברת דרך מעגלי שינוי רבים, דרך גלגלי אורות ומאורות, דרך למידה ושכחה ולמידה מחדש, והיא נשלמת יחד עם האדמה ועם כל מעשיה. הפגימה שפגם האדם בבריאתו היא חלק ממעשה הבריאה, התיקון המגיע בעקבותיו הוא חלק ממעשה הבריאה. כל ניסיון ליצור קיצורי דרך, ולוותר על האדמה והממד הארצי - פשוט לא בא בחשבון.
במאמר הבא נחזור לעסוק בייעוד האדם בבריאתו ובחטא עץ הדעת.
