אבולוציה עם אישיות
"אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה ובגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים" - כך ממשיך לימוד הבריאה של חכמי התלמוד במסכת חגיגה דף יב'. הדברים שמביא רב זוטרא מופיעים מיד בסיומו של המדרש על האור הראשון שנגנז ועל בריאת המאורות. עד עכשיו ניסינו לבדוק האם יכול להיות רצף תהליכי בין מאורעות, שעל פי
חז"ל במדרש על האור הגנוז, מצויים בתווך - בין האור האחד ובין בריאת המאורות הרבים. מאורעות אלו מתרחשים בדור המבול ובדור הפלגה (דור מגדל בבל).
מבחינה גאולוגית, רומזים לנו חז"ל שהמעבר מהאור האחד למאורות רבים קיבל צורות זוועתיות בארץ - מבול שמחריב את כל הקיום החי על האדמה, ולאחר מכן - כנראה, התפלגות יבשתית בדור הפלגה. זכרו שאנשי מגדל בבל חששו שהם יפוצו על פני כל הארץ. במדרשי חז"ל מובאים סיפורים על אנשי המגדל שספרו את השנים ומצאו על פי החשבון, שבדורם אמור להגיע מבול נוסף. הסיפור הזה לא נשמע כה מופרך, אם נתאר לעצמנו שהאוכלוסייה בימים ההם חוותה רעידות אדמה וצונאמי. האנשים האלה נוכחים בזמן שכדור הארץ משנה את טבעו, וסביר להניח שגם בשמים מתרחשים כל מיני שינויים.
עכשיו אומר לנו רב זוטרא בשם רב, שלהתפתחות העולם יש תכונות אופי וערכים קבועים, ומונה עשרה כאלה. מה מתחבא מאחורי הערכים האלה? - למזלנו, רב זוטרא נותן לנו קישורים למידע נוסף המצוי בתנ"ך. איך? - כל ערך שבו הוא נוקב מעוגן בפסוקים ממקומות שונים במקרא. אני עקבתי אחר הקישורים של רב זוטרא, ומצאתי דברים מעניינים - לאו דווקא על הבריאה, אלא על האדם בבריאה. כאן אשתף אתכם במה שמצאתי, ואציג לכם כמנהגי, את שביל הסימנים שנחשף בפניי.
אורחות אור
המקום הראשון אליו שולח אותנו המדרש הוא ספר משלי, בפרקיו הראשונים. כך מצוטטים הפסוקים ממשלי במדרש שמביא ר' זוטרא: "בחכמה ובתבונה (נברא העולם) - דכתיב: (משלי ג) 'ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה'. בדעת - דכתיב (משלי ג): 'בדעתו תהומות נבקעו'." אם הולכים לפרק ג' בספר משלי, שלשם מוביל המדרש, מגלים כי החכמה, הבינה והדעת מופיעים שם גם בהקשרים נוספים, ובעצם הם ממש הנושא שעליו מדובר, לא רק בפרק ג' אלא גם בפרק ב' ובפרק ד' בספר משלי. זכרו שהחלוקה לפרקים בתנ"ך לא הייתה במקור, והיא הופיעה מאוחר יותר, ולכן הרבה פעמים כשמדרש שולח אותנו לפסוק מסוים, נלך לקטעים הטקסטואליים העוטפים אותו, בהיקף שנראה לנו רלוונטי.
הנה כמה פסוקים נוספים בפרק בהם מופיעים החכמה, הבינה והדעת: (מפסוק ה') - "בטח אל ה' בכל לבך, ואל בינתך אל תישען. בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך. אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע... אשרי אדם מצא חכמה, ואדם יפיק תבונה... עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר. ה' בחכמה יסד ארץ..." וכו'. - כמה דברים מעניינים יש כאן. החכמה, הבינה והדעת אינן רק תכונות שבהן נברא העולם, אלא הן גם אוצרות שהאדם מוצא ומפיק, והן גם אלו שיכולות ליישר עקמימויות, לרפא ליקויים. שנית, מופיע פה באופן מפתיע עץ החיים. איך הוא קשור לדרך שבה נברא העולם?
כשממשיכים לפרק ד' במשלי, מתפתח משהו מעניין. אני נמשכתי לקרוא גם בפרק הזה, מכיוון שראיתי שיש בו אזכור לאור. הנה בפסוק יח': "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום". גם הצדיק עם האור, שראינו במדרש על אותו אור שצפה בו אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו, מופיע פה. ובמשלי יש לאור הליכה, ולאדם יש דרך או אורח. בפרק ב' במשלי אורחות האדם יכולות בתנאים מסוימים להתיישר.
אלא שהישר שעליו מדבר המחבר של ספר משלי הוא לא הישר שאנחנו מכירים. כך כתוב בפסוק יא' בפרק ד' במשלי - "בדרך חכמה הורתיך, הדרכתיך
במעגלי יושר." ובפסוקים כה' וכו': "עיניך לנוכח יביטו, ועפעפיך יישירו נגדך.
פלס מעגל רגלך, וכל דרכך יכונו." ובפרק ב' במשלי בפסוק ט' - "אז תבין צדק ומשפט,
ומישרים כל מעגל טוב." זהו ישר עגול. הפסוקים העוקבים בפרק ב' מיד מביאים אלינו שוב את התכונות חכמה, תבונה ודעת - "כי תבוא חכמה בלבך, ודעת לנפשך ינעם. מזימה תשמור עליך, תבונה תנצרכה." ומכאן ראו איך הדברים מתפתחים מיד בהמשך הפסוקים: "להצילך מדרך רע, מאיש מדבר תהפוכות. העוזבים ארחות יושר, ללכת בדרכי חושך. השמחים לעשות רע, יגילו בתהפוכות רע."
ארחות יושר, אם כך, הן אורחות מעגליות, והן דרכים של אור. וכשנוטשים את האורחות הללו, עוברים להליכה בחושך. בהליכה זו הדברים לא נראים לנוכח, אלא הם הפוכים. המעבר מאור לחושך מזכיר לי את תהליך גניזת האור שעליו דיברו חז"ל. האזהרה בפרק ג' - אל תהי חכם בעיניך, בטח בה', האיזכור של העיניים ("עיניך לנוכח יביטו" - "ותרא האישה כי טוב..ותפקחנה עיני שניהם"), ועץ החיים - כל אלה, בתוספת העובדה שבפרק ב' יש איזה משחק בין טוב לרע - מביאים אותי להאמין שהמחבר של משלי רומז לנו כל מיני רמיזות הנוגעות לחטא עץ הדעת.
מה שמחזק את האמונה שלי בדבר הוא המשך הכתוב בפרק ב', שנעשה אפילו יותר בוטה בפסוק טז', ובו מוזכרת אישה - "להצילך מאישה זרה, מנוכריה אמריה החליקה. העוזבת אלוף נעוריה, וברית אלוקיה שכחה." מה קורה לאישה זו? - "כי שחה אל מוות ביתה, ואל רפאים מעגלותיה. כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו ארחות חיים."
עולם בלי מוות
אנחנו יודעים, וגם אדם ואשתו ידעו, שהתוצאה של האכילה מעץ הדעת היא - מוות. יש מפרשים שאומרים, שעץ החיים לא היה קיים עד הרגע שבו אדם וחוה אכלו מעץ הדעת, שכן עד אז לא היה מוות בעולם כלל. מהו עולם בלי מוות? אנחנו רק יכולים לדמיין, אבל גם בזה כדאי שנדייק. אנחנו לא יכולים לומר שזהו עולם בלי חיסרון ובלי ליקוי, כיוון שכבר ראינו
שהבריאה היא תהליך בלתי פוסק של הבהוב מאין ליש, היוצר תהפוכות ושינויים, ועובר מסדר לאי סדר ושוב לסדר, וכן הלאה. עולם בלי מוות גם איננו עולם סטטי כלל וכלל. מתרחשים בו דברים כל הזמן. הרקיע נופל וקם, האדמה מוציאה עצים שאינם פירות, המאורות הולכים ומסתדרים בשמים. קיים בו "טוב" וקיים בו "לא טוב". קיימים בו אור וחושך.
הקריאה בפסוקים שבמשלי מראה שבעולם כזה, כנראה, שקיימת פעולה במעגלים. תכונה מרכזית של המעגל היא שאין לו נקודות קיצון. יש לו מרחקים, יש לו היקף ומרכז, ויש נקודות על ההיקף שמוצבות אחת לנוכח השנייה בכיוונים הפוכים זו ביחס לזו. אך אין לו קצוות בשום אופן. כשחז"ל מדברים על השמים, הם מתארים אותם בשני אופנים: באופן אחד השמים הם מעין ישות זוגית של הדדיות - שני "שם"ים שתמיד מתייחסים זה אל זה. באופן אחר השמים אצל חז"ל הם תרכובת של שני הפכים - אש ומים. ובין הפכים אלה שורר שלום - המים אינם מכבים את האש, והאש אינה מכלה את המים. כיום במדע מדברים על "אש קרה", תרכובת של אש ומים בטמפרטורה מסוימת, המאפשרת הפקה של כוח חשמלי אינסופי, מקור אנרגיה בלתי מתכלה. האיזון העדין בין שני הפכים במקרה של השמים לפי חז"ל, אם כן, יוצר מצב שבו החיים אינם פוסקים מלכת.
בעצם הבריאה כולה היא משחק של הפכים: אין ויש, מים ורוח, מעלה ומטה, שמים וארץ, אור וחושך. גם תוהו ובוהו הם כנראה הפכים - תוהו, אומרים חז"ל, הוא קו ירוק שמקיף את העולם. בוהו, יש אומרים, זו מילה שמורכבת משני חלקים - בו הוא, ולכן מדובר בפנים של הדברים. וכך יש לנו - היקף ותוך. כשהפכים אלה מתקיימים בעולם של מעגליות, הם עומדים יחד ואינם סותרים זה את זה, אלא מזינים ומוזנים, ואולי אפילו יוצרים חשמל ותנועה. גם האיש והאישה אמורים לעמוד זה כנגד זה ולהניע איזשהו תהליך בריאתי, שיעביר אותם ממצב "לא טוב" למצב "טוב".
אז מה קורה שם בדרך? שלמה בספר משלי מזהיר מפני איזו סכנה, שאני רואה בו את חטא עץ הדעת, וכך הוא מוסיף ואומר בפרק ד': "באורח רשעים אל תבוא, ואל תאשר בדרך רעים. פרעהו אל תעבור בו, שטה מעליו ועבור. כי לא ישנו אם לא ירעו, ונגזלה שנתם אם לא יכשילו. כי לחמו לחם רשע, ויין חמסים ישתו. ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום..." הלחם והיין מזכירים לי את המדרש של חז"ל על החיטה והגפן - שני המועמדים לתפקיד של עץ הדעת בסיפור של האדם. מה זה "כי לא ישנו"? "ונגזלה שנתם"?
אני בהתחלה חשבתי שהפעלים האלה מדברים על שינה. זה אפשרי. הרשעים לא ישנים, כי הם כל הזמן מבקשים להכשיל. אלא שיש עוד כמה אפשרויות. "כי לא ישנו" - לא יהיו בשנית, "ונגזלה שנתם" - השנה שלהם נגזלה. שנה היא השלמה של הקפה סביב שמש בגלקסיה, סיבוב שלם של מעגל. אם מדובר על אדם וחוה שאכלו לחם ושתו יין, שאכלו מעץ הדעת, אומר לנו שלמה במשלי - א. ההקפה השלמה נגזלה מהם, וב. הם עברו מאחד לשתיים, מאחדות לשניות.
שניות, לדברי הרב קוק, היא פיצול תודעתי בהתייחסות לקיום הרוחני והחומרי. בעולם שאין בו מוות, הרוח והחומר עומדים יחד, ואין ביניהם הפסק כלל. בעולם שבו הרוח והחומר נפרדים זה מזה, יש מוות. עוד דרך להבין מעבר מאחד לשתיים היא - מעבר מיום אחד ליום שני בששת ימי הבריאה. כאילו משלי מסמן לנו את הרגע שבו אירע מעשה עץ הדעת. היה זה על סף היום השני, ואיזשהו מחזור קיומי נגזל מאדם וחווה. אלה הם דברים שכדאי לברר.
האדם בבריאתו
בואו נחזור ונראה בבראשית את ייעוד בריאתו של האדם, בפרק ב': "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה." -
הנה המשחק של האש והמים היוצרים את האד, הקיטור, אותה אנרגיה מחזורית ובלתי מתכלה. כך מוגדרים בחז"ל השמים. וזהו מצב שבו - אדם אין. ומה אמור האדם הזה, שאיננו, לעשות? - לעבוד את האדמה. כשהוא נוצר, הוא מכיל בעצמו תרכובת הפכים של עפר אדמה ונשמת חיים. הוא אד, עם תוספת של מ"ם, שהופכת אותו דומה יותר (רואים זאת בצורה הלשונית) לאדמה. אד - אדם - אדמה. קיימים בו חומר ואנרגיה, שאמורים לפעול יחד בהרמוניה, ולברוא אותו כנפש חיה. "הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים, ותוציאנו לרויה", כך אומר מחבר תהלים בפרק סו' פסוק יב'.
ועדיין, יש בעיה. לייצור בעל שני הפנים ההפוכים אין כוח שיעמוד כנגדו. כנראה שהוא מקיף את כל הנקודות ההופכיות שעל המעגל. האדם שלפני האכילה מעץ הדעת, היה, כך אומרים לנו חז"ל, מסוף העולם ועד סופו. האדם הוא היקפי, אבל הוא לאו דווקא - בתוך. הוא רואה הכל, יש בו את כל החומרים, אבל האם הוא חווה אותם? - זאת דילמה שאין לי עליה תשובה ברורה: אפשרות אחת - כן, כי כתוב "ויהי האדם לנפש חיה". אפשרות שנייה - לא, כי מיד בהמשך כתוב - "לא טוב היות האדם לבדו", ובסמוך לכך יש ציפייה בלתי ממומשת שהאדם יתחבר עם החיות. הוא לא מצליח לעשות את זה, ולכן הוא צריך בעצמו להתפצל לאיש ואישה. המצב המפוצל הזה מוביל בהמשך למפלה. באשר להיקף מול התוך, שימו לב שעץ הדעת ועץ החיים מצויים "
בתוך הגן". ומיד לאחר החטא, האדם מתחבא "
בתוך העץ". שמעו שוב את אזהרת המחבר במשלי - "פרעהו אל תעבור
בו, שטה מעליו ועבור".
לי יש הרגשה חזקה מאד, שהאכילה מעץ הדעת נבעה מרצון של האישה, וכנראה גם של האיש, להיות קרובים יותר. להיות קרובים יותר אחד לשני, לקרב בין הפכי הבריאה, להיכנס פנימה אל תוך הכוח שבו הפכים מתחברים, להיות קרובים יותר לחוויית הבריאה. ההפכים של הבריאה תמיד מחוברים זה לזה, אבל יש ביניהם פער ומרחק. גם בין הרצון של הבורא למציאות הנבראת, ראינו שיש מרחק. היקום ההולך ומתפשט הוא גם יקום שבו המרחק בין גופים גדל והולך. ומנגד, כשנכנסים לתוך, אולי מרגישים שהכל קרוב יותר, שהכל נמצא כאן ממש, בנקודה אחת, יחד.
הפער שהאדם לא הצליח לגשר עליו בינו ובין כל חיית השדה וכל עוף השמים, האם אפשר לדלג עליו סתם כך? האם איננו ממתין לפשרה? הפער הזה איננו דבר קל. אנו רואים מיד את הערום מכל חיית השדה בא עם האישה בדברים, ומשם הדרך לעץ הדעת כבר קצרה ביותר.
דו שיח גורלי
כמובן, שיש להפריד בין הכוונה והרצון שעמדו מאחורי העבירה של אדם וחוה, ובין התוצאה של המעשה שלהם בפועל. את הכוונה אפשר לברר מעיון בדו שיח בין הנחש ובין האישה - "וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן--אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל..."
שימו לב לאמירות ("אמר") שיש בדו שיח הזה. אמירות אלוקיות הן מעשה הבריאה, "בעשרה מאמרות נברא העולם" - דברי חז"ל. "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור", וכן הלאה. כשהנחש והאישה עוסקים באמירות של אלוקים, הם עוסקים במעשה הבריאה. הגישה הנשקפת כבר מתחילת דברי הנחש היא גישה של ערעור על הבריאה: "אף כי" - זה ביטוי של ניגוד. "אף כי אמר אלוקים" - זה כבר ערעור על תהליך הבריאה. ומהי הטענה של הנחש? - כפי שהראיתי במאמר קודם, הנחש מצביע על ניגודיות בציווי האלוקי, שאמור לברוא את האדם: מצד אחד - "מכל עץ הגן אכול תאכל", מצד שני - "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו".
"אף כי אמר אלוקים, לא תאכלו מכל עץ הגן" - אלוקים אמר לכם לאכול מכל עץ הגן, אבל...אתם בכל זאת נמנעים מעץ אחד, וגם המניעה הזו באה מפי הבורא. שימו לב, שיש כאן גם הקנטה, כיוון שהנחש מדבר אל צד אחד של האדם, האישה, ואומר לה שהבריאה שלה ושל האיש שלה - בלתי אפשרית. למעשה, הוא לא אומר שהבריאה של האדם היא בלתי אפשרית, הוא רק מצביע על סתירה, ומקווה שאת שאר המשוואה תשלים האישה.
הניסיון של האישה להסביר את הדברים, ולהגן על האדם, רק מסבך אותה. היא מתחילה לסווג את העצים. יש "עץ הגן", שממנו יש ציווי לאכול, ויש "העץ אשר בתוך הגן", שביחס אליו קיים איסור. שימו לב להבדל התפישתי והלשוני בין - עץ של הגן, עץ שקיים עם הגן, סמיכות של עץ וגן, ובין - עץ בתוך הגן, המייצג יחסים של הכלה. תוך כדי שהאישה עומדת על ההבדלים האלה, היא שמה לב שהעץ שבו מתקיימת הכלה, דווקא הוא נמנע מהאדם, שהציווי העיקרי שלו הוא - לאכול. זו הדילמה שאליה ביקש להוביל הנחש את האישה. עוד לפני שהאישה מאפשרת לעצמה לצלול אל הקושי, היא ממהרת להגן על הציווי האלוקי.
התירוץ של חווה למניעה של עץ הדעת מהאדם הוא - "פן תמותון". את התירוץ הזה הנחש ממהר לבטל - "לא מות תמותון", במקום זה יקרה דבר אחר - כך מציע הנחש: "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". אתם תפסיקו להיות בני אדם, אתם תחצו את הגבול של הבריאה שלכם, ותיכנסו לשטח של הבורא בכבודו ובעצמו, שטח הידיעה והדעת של ההפכים טוב ורע. כך תוכלו להיות שותפים מלאים למעשה הבריאה. דברי הנחש.
מה קורה בפועל? - באופן מפתיע, הכתוב לא סותר את דברי הנחש. הנחש אמר - "ונפקחו עיניכם", ובסמוך לאכילה - "ותפקחנה עיני שניהם". הנחש אמר - "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", ובהמשך נאמר - "ויאמר ה' אלוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע"! אז הנחש רוב הזמן אמר אמת. חז"ל במדרש רבא גם מצביעים על כך שהנחש שילב בטענות שלו דברי אמת, כדי לסבר את האוזן של האישה. ובד בבד, השקר שלו הוא בולט מאד - "לא מות תמותון" - זאת סתירה מוחלטת לדברי אלוקים - "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אז המוות נכנס לתמונה, בניגוד לדברי הנחש ובהתאם לדברי אלוקים, ויחד עם המוות - האדם ואשתו עוברים לידיעת טוב ורע.
האם האישה האמינה לשקר של הנחש? - לא בטוח. לי נראה, שהאישה ידעה וזכרה, שהמוות יגיע בעקבות האכילה מעץ הדעת. כשהיא בחרה לאכול מעץ הדעת, היא בחרה גם במוות. לא משנאת החיים היא בחרה במוות. האישה היא אם כל חי, היא נקראת חווה. האישה קרוב לוודאי אוהבת את החיים עד מאד. עד כדי כך היא אוהבת את החיים, שהיא מבקשת למצוא את באר מחצבתם, ולחבור אל הכוח הבורא אותם יחד עם האיש שלה. השאלה המתבקשת הבאה היא - האם יכול להיות שהאישה חיפשה כוחות של בריאה דווקא במוות? אולי ביקשה האישה לדעת את הכוח המחבר בין ההפכים - חיים ומוות? ומדוע היא מבקשת לקבל שותפות גדולה יותר בבריאה? האם היא רואה צורך לשפר משהו בעולם?
בחזרה אל המדרש
בואו נחזור ללשון המדרש - "בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה ובדעת ובכוח ובגערה... בחכמה ובתבונה - דכתיב: 'ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה'". - ובפרק ב' בבראשית: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים". - בחזרה למדרש: "בדעת - דכתיב: 'בדעתו תהומות נבקעו'". האם גם את זה נוכל למצוא בבראשית ב'? המשך הפסוק במשלי הוא - "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל". אם כך, התהומות הנבקעים נמצאים באזור של אותו אד שמשקה את כל פני האדמה בפרק ב' בבראשית. יש שם משהו מסובך מאד. -
שיח השדה ועשב השדה נמצאים במצב של טרום בריאה, כיוון שאין מטר, ואין אדם. האם בריאת האדם קשורה לבוא המטר? - אולי. ובכל זאת יש אד שמשקה את הארץ, ואז - האדם נוצר. אלא שבמקום שיבוא מטר, קורה משהו אחר. ה' נוטע גן, ומסובב אותו בנהרות. הם אלה שמשקים עכשיו את פני האדמה. אז יש אדם, אין מטר, אך התהומות נבקעים בדעת, ונוצרים - נהרות. חז"ל באחד המדרשים שומעים בביטוי - "סובב", הנאמר על נהרות גן העדן, את הצליל ס', שרומז על בוא הנחש. איך קשורים הנהרות אל האכילה מעץ הדעת? - בפשטות, אם האדם אמור לגרום לבוא המטר כדי לעזור לאדמה להצמיח שיחים ועשבים, אזי הנהרות המשקים את כל פני האדמה, מייתרים את מקומו של האדם בבריאה! "בדעתו תהומות נבקעו" - המים הזורמים בנהרות מגיעים מתהומות האדמה. השחקים מרעיפים רק טל.
ברשותכם, אקפוץ רגע ברשימת תכונות הבריאה במדרש מתכונת הכוח לתכונת הגערה, כי יש בה מן העניין שלנו כאן. אומר המדרש: "בגערה - דכתיב: 'עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו'". הפסוק מובא מאיוב בפרק כו'. הנה התיאור השלם באיוב, החל מפסוק ו': "
ערום שאול נגדו, ואין כסות לאבדון. נוטה צפון על תוהו, תולה ארץ על בלימה.
צורר מים בעביו, ולא נבקע ענן תחתם... חוק חג על פני מים עד תכלית אור עם חושך. עמודי שמים ירופפו, ויתמהו מגערתו...ברוחו שמים שפרה,
חוללה ידו נחש בריח. הן אלה קצות דרכיו ומה שמץ דבר נשמע בו...". המים צרורים בעבים שלא נבקעים, ולעומתם - תהומות נבקעים בדעתו. מעניין לראות שתכונת הכוח, שעליה כרגע נדלג, מופיעה בתפילת עם ישראל בתפקיד של - התרת צרירה - "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה, קבל רינת עמך".
דברים מעניינים מאד מופיעים גם כמה פרקים אחר כך בספר איוב. בפרק כח' מתוארים אוצרות טבע, שיש להם מקור נסתר, ממנו הם מופקים. וכך זה ממשיך שם: "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר, אבן אופל וצלמות... ארץ ממנה יצא לחם, ותחתיה נהפך כמו אש... מבכי נהרות חיבש, ותעלומה יוציא אור. והחכמה מאין תימצא, ואי זה מקום בינה... ולא תימצא בארץ החיים" - הנה החכמה והבינה גם בספר איוב. החכמה והבינה שבהן נבראים השמים והארץ, לא נמצאות בארץ החיים. אז איפה הן? -
"תהום אמר לא בי היא, וים אמר אין עימדי... ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה" - כשה' מביא את החיה ועוף השמים אל האדם, האם האדם מחפש שם את החכמה והבינה? הכתוב ממשיך - "אבדון ומוות אמרו, באזננו שמענו שמעה. (שימו לב לעניין השמיעה) אלוקים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה. כי הוא לקצות הארץ יביט, תחת כל השמים יראה. לעשות לרוח משקל, ומים תיכן במידה.
בעשותו למטר חוק (זכרו - חוק חג על פני מים, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים), ודרך לחזיז קולות (וישמעו אל קול ה' אלוקים לרוח היום - מיד לאחר האכילה מהעץ). אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה, וסור מרע בינה". האם ייתכן שהאכילה מעץ הדעת גרמה לבוא הגשם הראשון עלי אדמות?
הכל עומד מוכן. יש חוק למטר, יש דרך לקול, אבל העננים לא נבקעים. הנהרות משקים את האדמה, המוות מחכה שם מעבר לפינה, והמצווה בעלת שני הצדדים: עשה ואל תעשה, אכול תאכל, ולא תאכל ממנו. גם את הנחש חוללה ידו. ויש אפשרות שהאדם מרגיש שהוא מאבד את מקומו בעולם - הכל נעשה כבר בלעדיו. הוא רוצה מקום פעיל בתוך האבולוציה. הוא רוצה להביא מטר ולעבוד את האדמה, כפי שמלכתחילה נקבע על ידי הבורא. הוא חושש שמשהו אחר ימלא את מקומו בעולם.
חוסר הביטחון הזה בייעוד שלו מביא אותו לחצות את גבול מקומו, ולפלוש למחוזות שאינם שייכים לו. כעת הוא נמצא בתוך תהליך ההתהוות של העולם, חווה את הניגודים ואת העקמימויות, הולך בדרך חשוכה, מאבד את הראייה ההיקפית שהייתה לו, ועוקב אחר אותות האור הנשבר. ובכל זאת, כפי שכבר כתבתי בעבר, הפגימה היא חלק מתהליך הבריאה, ובעקבותיה משהו משופר הולך ומתהווה. בסופו של דבר - על כל הבריאה בשלמותה נאמר "טוב מאד", ואין מאד אלא - אדם.
