חטא האדם והבריאה

בראשית פרק ב'

במאמר הקודם עצרנו בנקודה שבה העליתי את האפשרות שהאדם היה קיים הרבה לפני היום השישי לבריאת העולם. אני רוצה להביא בפניכם תימוכין לכך מן הכתוב, ולהמשיך משם לראות תהליכים שעוברים על האנושות ועל הטבע בשלושת הימים הראשונים לבריאה. המקום שאליו אקח אתכם בכתוב כדי למצוא הוכחה לטענה שהעליתי הוא - בראשית פרק ב'.

שוב חשוב להיזכר בגישות שבהן התחנכנו לקרוא ולהבין את פרקים א' וב' בבראשית, כדי שנוכל לשים את הגישות האלו לרגע בצד, ולפנות מקום לקריאה נקייה של הפסוקים. חלק מאיתנו למדו בבית הספר לראות את שני הפרקים הראשונים בבראשית כשייכים לשני כותבים שונים, שסיפרו על הבריאה בדרך אחרת זה מזה. חלק אחר מאיתנו למדו בבית הספר לקרוא את שני הפרקים כשני שלבים בבריאת העולם - בשלב אחד העולם נברא רק במידת הדין (השם אלוקים רומז על מידה זו), ובשלב שני נוספה למידת הדין גם מידת הרחמים (הצירוף של השם אלוקים עם השם י-ק-ו-ק).

[*האות ק' מחליפה את האות ה' כדי לשמור על קדושת השם, כמנהג הדתיים. השימוש באות ק' נעשה בבלוג זה כדי לכבד את הדתיים ואת מנהגם.]

כשאציג כאן את שני הפרקים יחד, אתעלם מגישות אלו. אני אקרא את הפרקים כשייכים לכותב אחד ולספר אחד, ואני לא אתייחס כלל לשמות ה', בינתיים. אין זה אומר שאין לכך חשיבות בעיניי, אלא רק שכרגע מעניינים אותי דברים אחרים. ייתכן שאחזור לנושא השמות והכותב/ים באחד מן הימים. המוטו שלי הוא להשאיר לעצמי את החופש לפתוח דיון חדש בתנ"ך, ולאו דווקא להיצמד לדיונים הרגילים הקיימים סביבו בחברה הישראלית או היהודית.

 ראשית האנושות

שימו לב לפסוקים ד' עד ז', בבראשית פרק ב'. יש לנו ארץ ושמים, ואד שמשקה את האדמה. אין לנו שיח השדה או עשב השדה. זה המצב שקיים בעולם בשעה שבה נוצר האדם. לפי בראשית פרק א', עשב השדה צומח ביום השלישי לבריאת העולם. כך כתוב: "ותוצא הארץ דשא עשב". אם ככה, יצירת האדם, ושימו לב לשימוש התנ"כי בביטוי יצירה (ולא בריאה), מתרחשת עוד לפני היום השלישי. (מעניין גם המעבר בכתוב מ"אד" ל - "אדם", אולי אפשר לחשוב על קיום אמורפי יותר של אנושות לפני היצירה שלו מעפר.) אם אתם רוצים עוד חיזוק לזה שהאדם נוצר טרם היום השישי, לכו גם לפסוקים יח' עד כ' בפרק ב'. לפי מה שכתוב שם, האדם קיים עוד לפני שהחיות נוצרות.

כמה דברים מעניינים נוספים שרק נשים על השולחן, אך לא נתעמק בהם עדיין:
- בתהליך היצירה של האדם נכלל הביטוי - "לא טוב", בניגוד לביטוי החוזר ונשנה "כי טוב", בימי הבריאה של פרק א'.
- ביום השישי, הארץ מוציאה נפש חיה. כך לפי פרק א' פסוק כד'. מי שנהיה ל"נפש חיה" בפרק ב' הוא קודם כל -  האדם (פסוק ז').
- במאמר הקודם על בריאת האור, ניסינו לחשוב - למה מתכוונים בתנ"ך כשאומרים שאלוקים קורא למשהו - משהו אחר. למשל - קורא לאור יום, קורא לחושך לילה. הצעתי שאולי מדובר בקביעת ייעוד והקצאת מקום למה שנברא. בפרק ב', האדם הוא שקורא בשמות לחיות השמים והארץ. הוא נפש חיה, והוא קורא לחיות - נפש חיה, וזה שמם. האם הוא מנסה למקם את החיות יחד איתו, בייעוד אחד ובשטח אחד?

אז הנה הדברים לפנינו, לא ברורים, לא מובנים, אבל הם כאן מולנו.

על הביטוי "כי טוב"

המדרש שהתחלנו לראות במאמר הקודם על גניזת האור לא נעצר היכן שעצרנו אנחנו. חז"ל טוענים במדרש, שהאור של היום הראשון עמד לרשות האדם ואיפשר לו לצפות בעולם מסוף ועד סוף. אך אותו אור הלך ונגנז בתהליך שכלל שני דורות של "רשעים", והם - דור המבול ודור מגדל בבל. דעה נוספת במדרש טוענת, שהאור הראשון זהה למאורות של היום הרביעי. מדובר בהופעה אחרת של אותו הדבר. העלינו את השאלה - מה קרה בין היום הראשון ליום הרביעי? ועליה אנחנו מנסים לענות.

בינתיים המדרש ממשיך ואומר - האור הראשון אמנם נגנז מהרשעים, אך הוא עומד לרשות צדיקים, הקיימים בזמן עתיד. על הטענה הזו מביאים במדרש את הביטוי מן הפסוק של בריאת האור ביום הראשון: "וירא אלוקים את האור כי טוב". בשלב הבא הם יוצרים את המשוואה: טוב = צדיק, וגם כאן הם מביאים הוכחה מפסוק בישעיהו פרק ג' - "אמרו צדיק כי טוב".

בפשטות, כשאלוקים רואה כי טוב, מה שעולה לי בראש הוא מצב מדומיין של אומן שמבין שהיצירה שלו מוכנה ושלמה, או לחילופין - בעל מלאכה שערך את כל הבדיקות האפשריות על המוצר שלו, והגיע למסקנה שהמוצר טוב. הוא עומד בכל המבחנים, הוא יציב, הוא עובד. בהקשר של האור הנגנז, המצב המדומיין הזה, לכאורה, לא תופס. זאת דילמה מאתגרת מאד.

להמחשה - במאמר הקודם הראיתי שלפי חז"ל, בזמן שהאור הולך ונגנז, עוברת על העולם סדרה של אסונות טבע. גם אם באותו הזמן נבראים השמים, והגבולות של הים והיבשה הולכים ומקבלים צורה קבועה, עדיין אי אפשר להתעלם מהסבל הנוראי שעוברת האנושות ומהאבדן הכביר במונחים של חיי אדם ובהמה. (במאמר הקודם הצעתי שהמבול של נוח אירע ביום השני של בריאת העולם, זמן בריאת הרקיע.) אם תרצו, תוכלו לראות את הפסוקים בהם מתקבלת ההחלטה על המבול. אפילו אלוקים "מתעצב אל ליבו". ראו גם שביום השני של הבריאה, היום שייחסתי לו את זמן המבול, לא נאמר "כי טוב". אבל האור הנגנז הוא טוב, האדם ביצירתו הוא "לא טוב", ולפי חז"ל, הצדיק שמשתמש באור, הוא טוב.

סימני עקבות

מה שחשוב לשים לב אליו, בעיניי, הוא שהמדרש בחר לסמן לנו את הביטוי הזה - "כי טוב". חז"ל מבקשים מאיתנו לחקור אותו, וגם נותנים לנו רפרנס נוסף - ישעיהו ג'. כשהולכים לישעיהו, אפשר ללכת מסביב לפסוק עצמו, אפשר להרחיק גם אחורנית לפרק ב' בישעיהו. שם יש ייצוג אפילו חזק יותר לאור מאשר בפרק ג'. אך לפני כן, יש משהו שמופיע לנגד עינינו באופן מיידי בפסוק עצמו, הפסוק שבו מופיע הביטוי - "אמרו צדיק כי טוב". הצלע השנייה של פסוק זה היא - "כי פרי מעלליו יאכלו".

האכילה והפרי מיד זורקים אותנו לחטא עץ הדעת. בסיפור החטא יש כבר איש ואישה, שילוב שאמור, ככל הנראה, להעביר את האדם ממצב של "לא טוב" למצב של "כי טוב", או אפילו - "טוב מאד". ויחד עם זאת, יש חטא. המדרש ממשיך עוד שלב, ואומר שכיוון שהאדם ראה את האור, שיחזור וישרת את הצדיקים בעתיד, הוא שמח. כאן מפנים אותנו חז"ל למקור נוסף בתנ"ך - משלי יג', באמצעות הביטוי - "אור צדיקים ישמח".

פיתחו את משלי יג'. אתם תמצאו שם גם "פרי", גם "ערום", גם עץ חיים. תקראו שם על איזה רעש וגערה שיש בעולם. יש בפרק ביטויים שרומזים לנוח והמבול, למשל - "כופר נפש" (נוח הצטווה לכפור את התיבה). אפילו הבל מופיע. אם כך, מתייצבת אצלי ההרגשה, שבמדרש על האור הראשון חז"ל מבקשים להראות לנו התפתחות שמתחילה אצל האדם הראשון, עוברת דרך דור קין והבל, דרך דור המבול, ומגיעה לשיאה, כנראה, בדור מגדל בבל.

החטא והבריאה

כבר במאמר על בריאת השמים הבאתי את הטענה, שקול ה' אלוקים, המופיע מיד לאחר חטא עץ הדעת, קשור לבריאה. זהו רגע ראשון שבו יש קול, ולי נראה, כי מדובר באותה שעה של מעבר מיום אחד לשני ימים. הראיתי שבריאת השמים קשורה להופעת המרחב, וליצירה של הדדיות בעולם, השתקפות של עצם מול עצם, תחילתם של יחסי כוחות במצב שוויון. השאלה - איך קשור חטא האדם לבריאה, נשארה בינתיים פתוחה. הגיע הזמן להעמיק ולחפש כיוונים לפתרון.

זכור לי עוד מבית הספר מדרש חז"ל, שבו מספרים חכמים, כי עוד לפני שחטאו אדם וחוה עם העץ, חטאה האדמה. באופן טבעי, הם מובילים אותנו ליום השלישי של בריאת העצים, ומראים לנו הבדל בין הציווי האלוקי לפעולת האדמה. הנה לשון הציווי, בבראשית פרק א' פסוק יא': "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו, אשר זרעו בו על הארץ". מיד בתום הציווי, כתוב שם: "ויהי כן". גם את זה חשוב שנראה כבר עכשיו. ואז מגיע הפסוק שמתאר את מה שהארץ עשתה בפועל, בפסוק יב': "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו". שימו לב, בתום הפסוק הזה - אלוקים רואה כי טוב.

אבל חז"ל רואים הפרש בין הציווי ובין הפעולה. במקום להוציא עץ פרי, הארץ הוציאה עץ עושה פרי. במקור, כך אומרים במדרש, טעם העץ היה אמור להיות כטעם הפרי. הנה ההשתקפות שאיננה עוד. אפשר לזהות כאן עוד הבדל, שנוצר אולי כתופעת לוואי. מה שקובע את המין, נמצא בזרעים, ולא בפירות. העץ, הפרי, המין והזרע היו אמורים לשקף זה את זה. וכעת, יש לנו מינים שונים של זרעים, עצים שעושים פירות, ופירות שיש בהם זרעים בעלי מין מסוים. במצב זה, אולי הסיכון שיתערב מין בשאינו מינו גדול יותר. ערבוב כזה, לדעת המפרשים, אירע, למשל, בתקופת המבול.

מדרש זה גרם לי לבדוק הפרשים שאולי קיימים גם בימי בריאה אחרים, והאמת היא שיש כמה וכמה. מי שמטה אוזן לקצב של הטקסט בפרק א' בבראשית, קצב שאמור להיות פחות או יותר שווה לאורך הפרק, בשל המבנה הקבוע והחוזר של הימים, מגלה חריגות משמעותיות כבר בהתחלה. האור נברא פשוט וישר - אלוקים ציווה "יהי אור" - "ויהי אור". ואז רואה אלוקים את האור כי טוב. ברקיע - הסיפור הוא כבר שונה. ביום השני אלוקים אומר "יהי רקיע", אך הרקיע לא נהיה מיד. הכתוב מוסיף - "ויעש אלוקים את הרקיע". ביום הרביעי אלוקים אומר "יהי מאורות", ובדומה לרקיע גם כאן - "ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים". לא רק אמירה, אלא גם עשייה. העסק נהיה מורכב יותר. יש איזו האטה בקצב שבו הבריות נבראות, ויותר שלבים מעורבים בהופעתן.

ועדיין, הביטויים "ויהי כן" ו - "וירא אלוקים כי טוב" חוזרים לאורך מעשה הבריאה שוב ושוב. מה שהפתיע אותי מאד לגלות הוא ש"כי טוב" חוזר לפחות עוד פעמיים מחוץ לסיפור הבריאה. המקום הראשון הוא בסיפור חטא עץ הדעת. למעשה, כך ממש מתחיל הדיווח על האקט עצמו של החטא - (פרק ג', פסוק ו') - "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל". מה שעוד מדהים לראות הוא שהאישה ראתה שהעץ, ולא הפרי בלבד, טוב למאכל. אולי לזאת רומזים חז"ל במדרש נוסף, שבו הם דנים בשאלה - איזה עץ היה עץ הדעת? שני חכמים מביאים שתי דוגמאות לצמחים ראויים למאכל - חיטה (נאכלת כולה) וגפן (נאכל פרי ועלים). לשני הצמחים האלה גם נודעת סגולה הקשורה לפעילות המוח.

לשאלה - מה היה חטאם של אדם וחוה? - יש תשובות רבות. אנחנו רק בודקים סימני עקבות. חכמים אומרים לנו במדרש - כשאתם לומדים את חטא עץ הדעת, שימו לב לחטא הארץ ביום השלישי. העץ לא שווה לפרי. האדם, לפי טענתנו, נוצר עוד לפני שנברא. הוא נברא ביום השישי, אך נוצר עוד לפני שהיו בכלל עצים. הארץ נוצרת עם העצים, בשעה שהאדם כבר קיים, ובואו נראה אותה בשעה שהיא נוצרת, עוד לפני שהיא נבראת ונהיית למה שהיא. יש בינה ובין האדם מערכת יחסים, שהיתה אמורה להיות מוגדרת על פי ציווי אלוקי.

ומה היה ציווי זה? - לאדם ניתנה מצווה כפולה. צד אחד של המצווה - "מכל עץ הגן אכול תאכל". צד שני של המצווה - "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". שימו לב, שצדדי המצווה סותרים אחד את השני, במובן זה שאם אתה מקיים אחד מהם, אינך יכול לקיים את השני. כך שייתכן שלאדם הראשון הייתה בחירה מעניינת מאד לעשות בשלבי הבריאה הראשונים.

מעבר לכך, המצווה היא לאכול מכל עץ הגן. אם תקראו את הדו שיח בין האישה לנחש בפרק ג', הנושא של הפרי לעומת העץ יבלוט מיד לעין. האישה מדברת רק על הפרי. מכאן - מה שנגלה לעיניה בעץ הדעת הוא עוד יותר מיוחד במינו. הנה האפשרות שלה לאכול מכל עץ הגן, ולא רק מפריו! הפירוש הזה מבעית גם אותי, והוא כל כך מנוגד לכל מה שהתחנכתי עליו. אך בעיניי, הוא פותח פתח לשרשרת שאלות שעשויה לעזור לנו להבין את האמונה היהודית הרבה יותר לעומק ממה שהורגלנו עד כה.

המשך יבוא...    

ליחצו למאמר נוסף על האדם וחטא עץ הדעת